לפני חצי שנה כתבתי את זה:
שלחתי לצוות קישור לקבוצת צ'אט חדשה עם ChatGPT. מתוך תשעה, אחד נכנס. חפרתי להם קצת אז עוד שלושה נכנסו. חמישה עדיין בחוץ. אף אחד לא כתב מילה.
חלק מהתפקיד שלי זה לאמץ דברים לפני שהם נהיים מיינסטרים. לפעמים זה אומר להגיע מוקדם מדי. עם זה אני בסדר.
אבל הפעם הבנתי שזה לא רק העיתוי. כתבתי להם "בואו נראה מה קורה 😉" - שפה של הסקרנות שלי, לא של הצורך שלהם. מה שנראה לי מגניב, נראה להם כמו עוד מטלה.
אז הקבוצה מחכה. ואני מחכה לרגע שמישהו יצטרך לסכם דיון מורכב או לחדד ניסוח ביחד. אז זה יהיה פתרון, לא הרפתקה.
קצת מביך לקרוא את הטקסט הזה עכשיו. סיימתי באופטימיות, הייתי בטוח שהרגע הנכון יגיע. אבל הנה העדכון: הרגע לא הגיע. אף אחד לא השתמש בפיצ'ר. הקבוצה מתה. והיום אף אחד שאני מכיר לא פותח קבוצות עם AI.
אפשר לקרוא לזה כישלון. חפרתי לאנשים על משהו שהתברר כלא רלוונטי. הייתי צריך לקרוא את החדר טוב יותר.
אבל מה, האנשים האלה שלא נכנסו לקבוצה - עדיין פונים אליי כשהם צריכים עזרה עם AI. מבחינתם אני עדיין האוטוריטה. זה שאני לא תמיד מאמץ את הדבר הנכון, לא הזיז להם. הם שואלים איזה כלי מתאים למה, איך לנסח פרומפט שעובד, מה לעשות כשהתוצאה לא מספיק טובה. הם מחזיקים ממני מומחה.
למה דווקא אני? לא בגלל שאני יודע יותר. יש אנשים בצוות שמבינים טכנולוגיה לא פחות ממני.
ההבדל הוא שאני לא מפחד להיכשל בקול רם.
אני מבזבז זמן על ניסויים שלא מובילים לשום מקום. מתלהב מכלים שמתבררים כלא רלוונטיים. פותח קבוצות שאף אחד לא משתמש בהן. וכותב על זה ברבים - ואז יושב שם בקבוצה עם GPT בחושך לבד.
אבל בגלל שאני עושה את זה כל הזמן, כשמשהו כן עובד - אני כבר שם. יש לי דעה מגובשת. יש לי ניסיון. אני יכול לחסוך להם את הניסויים.
זאת המומחיות בתחום שמשתנה כל שבוע. לא לדעת הכל. להעז לטעות מספיק פעמים, מספיק בקול רם, עד שמשהו תופס.