לפני חצי שנה כתבתי את זה:
שלחתי לצוות קישור לקבוצת צ'אט חדשה עם ChatGPT. מתוך תשעה, אחד נכנס. חיפרתי לעוד שלושה. חמישה עדיין בחוץ. אף אחד לא כתב מילה.
חלק מהתפקיד שלי זה לאמץ דברים לפני שהם mainstream. לפעמים זה אומר להגיע מוקדם מדי. עם זה אני בסדר.
אבל הפעם הבנתי שזה לא רק העיתוי. כתבתי להם "בואו נראה מה קורה 😉" - שפה של הסקרנות שלי, לא של הצורך שלהם. מה שנראה לי מגניב, נראה להם עוד דבר לעשות.
אז הקבוצה מחכה. ואני מחכה לרגע שמישהו יצטרך לסכם דיון מורכב או לחדד ניסוח ביחד. אז זה יהיה פתרון, לא הרפתקה.
סיימתי באופטימיות זהירה. הייתי בטוח שהרגע הנכון יגיע.
הנה העדכון: הרגע לא הגיע. אף אחד לא השתמש בפיצ'ר. הקבוצה מתה.
אפשר לקרוא לזה כישלון. חיפרתי לאנשים על משהו שהתברר כלא רלוונטי. הייתי צריך לקרוא את החדר טוב יותר.
רק שאותם אנשים שלא נכנסו לקבוצה - פונים אלי כשהם צריכים עזרה עם AI. שואלים איזה כלי מתאים למה, איך לנסח פרומפט שעובד, מה לעשות כשהתוצאה לא מספיק טובה. הם מחזיקים ממני מומחה.
למה דווקא אני? לא בגלל שאני יודע יותר. יש אנשים בצוות שמבינים טכנולוגיה לא פחות ממני.
ההבדל הוא שאני לא מפחד להיכשל בקול רם.
אני מבזבז זמן על ניסויים שלא מובילים לשום מקום. מתלהב מכלים שמתבררים כלא רלוונטיים. פותח קבוצות שאף אחד לא משתמש בהן. וכותב על זה ברבים - ואז אוכל את זה כשזה לא עובד.
אבל בגלל שאני עושה את זה כל הזמן, כשמשהו כן עובד - אני כבר שם. יש לי דעה מגובשת. יש לי ניסיון. אני יכול לחסוך להם את הניסויים.
זאת המומחיות בתחום שמשתנה כל שבוע. לא לדעת הכל. להעז לטעות מספיק פעמים, מספיק בקול רם, עד שמשהו תופס.
הקבוצה ההיא? עדיין מתה. הלמידה לא.