חצי שנה הבלוג הזה יושב אצלי בראש.
יש לי אפיון. יש לי שלושה עמודי תוכן מוגדרים. בניתי סקיל לכתיבת פוסטים, שלם עם ארכיטקט, כותב, עורך. יש לי חומרים לעשרות פוסטים - כמעט כל ישיבת צוות שהעברתי בשנה האחרונה יכולה להיות פוסט.
ולא העליתי אותו.
לא בגלל שאין לי זמן. זה התירוץ הכי קל, אבל מי שמוצא זמן לבנות שבע גרסאות לסקיל מיקרו-קופי, מוצא זמן לכתוב פוסטים.
לא בגלל שמנקרת בי השאלה "מי בכלל קורא פוסטים כאלה ארוכים היום?". הרי אני קורא כאלה, וזה נותן לי ערך. אז כנראה שיש אנשים אחרים שיקראו.
הסיבה האמיתית פשוטה ומביכה: מושלמות.
כל פוסט שדמיינתי בראש היה צריך להיות מצוין. כי אני איש תוכן. אם אני מפרסם בלוג על תוכן, על AI, על איך אני עובד - הוא חייב להיות מדויק. אחרת מה זה אומר עליי.
זאת מלכודת שאני מכיר היטב מהעבודה. החיפוש אחר הטוב ביותר. המעבר הנוסף על הטקסט לפני שאני שולח אותו ללקוח. אבל בבלוג זה לא עובד. כי הסטנדרט בעבודה ללקוחות שונה מהסטנדרט של בלוג אישי. בלוג אישי הוא לא עבודה ללקוח, והוא לא דורש את אותה רמת ליטוש.
אז הנה הפוסט הזה. הוא לא הפוסט הכי טוב שאכתוב כאן, אבל הוא זה שהיה צריך לצאת ראשון.
מה שהשתנה: החלטתי שהסטנדרט החדש לפרסום הוא "כתבתי, ערכתי פעם אחת, מעלה". לא "כתבתי, ערכתי שלוש פעמים, ישנתי על זה, חזרתי אליו, התלבטתי, נמאס לי, זרקתי". פשוט - יצא, עולה.
סביר שאני אסתכל עליו בעוד חודש ואמצא בו דברים שהיו צריכים להיות אחרת. זה בסדר. זה גם המסר.
הבלוג הזה יהיה על איך אני עובד עם AI. סיפורים מהיומיום, לא טיפים. דברים שהייתי רוצה לקרוא בעצמי.
במיוחד אם לא מושלם.