חצי שנה הבלוג הזה יושב אצלי כקובץ.
יש לי אפיון. יש לי שלושה עמודי תוכן מוגדרים. בניתי סקיל לכתיבת פוסטים, שלם עם ארכיטקט, כותב, עורך. יש לי דומיין ישן, sagiz, שמחכה. יש לי חומרים לעשרות פוסטים - כמעט כל ישיבת צוות שהעברתי בשנה האחרונה יכולה להיות פוסט.
ולא כתבתי כלום.
לא בגלל זמן. זה התירוץ הכי קל, אבל הוא לא נכון. מי שמוצא זמן לבנות שבע גרסאות לסקיל מיקרו-קופי, מוצא זמן לכתוב פוסט.
לא בגלל "מי יקרא את זה". לא היה לי אכפת אם רק חמישה אנשים יקראו, בתנאי שאלה האנשים הנכונים. אני יודע שיש לי מה לומר. אני בעצמי קורא פוסטים של אנשים אחרים ומפיק מהם המון.
הסיבה האמיתית פשוטה ומביכה: מושלמות.
כל פוסט שדמיינתי בראש היה צריך להיות מצוין. כי אני איש תוכן. אם אני מפרסם בלוג על תוכן, על AI, על איך אני עובד - הוא חייב להיות מדויק. אחרת מה זה אומר עליי.
זאת מלכודת שאני מכיר היטב מהעבודה. הסטנדרט לטקסטים שיוצאים תחת היד שלי גבוה. בעבודה ללקוחות כל מילה נבדקת. ולקחתי את אותו הסטנדרט והחלתי אותו על בלוג אישי. אבל בלוג אישי הוא לא עבודה ללקוח. הוא לא דורש את אותה רמת ליטוש.
אז הנה הפוסט הזה. הוא לא הפוסט הכי טוב שאכתוב כאן, אבל הוא זה שהיה צריך לצאת ראשון.
מה שהשתנה: החלטתי שהסטנדרט החדש לפרסום הוא "כתבתי, ערכתי פעם אחת, מעלה". לא "כתבתי, ערכתי שלוש פעמים, ישנתי על זה, חזרתי אליו, התלבטתי, נמאס לי, זרקתי". פשוט - יצא, עולה.
סביר שאני אסתכל עליו בעוד חודש ואמצא בו דברים שהיו צריכים להיות אחרת. זה בסדר. זה גם המסר.
הבלוג הזה יהיה על איך אני עובד עם AI. סיפורים מהיומיום, לא טיפים. דברים שהייתי רוצה לקרוא בעצמי.
במיוחד אם לא מושלם.