ישבנו מול הלקוחה, והיא הבינה שאני עובד עם AI. השאלה הראשונה שלה הייתה: "אז איך זה עובד? אתה נותן לו לכתוב ואז אתה עורך אותו?" סיפרתי לה על תהליך העבודה המורכב שלי עם קלוד, אבל השאלה נשארה איתי. כי היא תיארה בדיוק את מה שאני מנסה כבר חודשים להסביר. וזה לא נכון. זה לא AI שכותב ואדם שעורך.
אבל בואו ניקח צעד אחורה, ונבין את הרקע.
הלקוחה מגיעה מגוף ממשלתי שמנגיש ידע, והמשימה הייתה לכתוב מדריך. החלטתי לנצל את ההזדמנות של עריכה של תוכן נרחב כדי להעביר את העבודה לצורה יותר אוטומטית. לא בן אדם שכותב מההתחלה לסוף, אלא שרשרת של שלבים.
זה נראה ככה:
- חילוץ המידע שעל בסיסו ייכתב התוכן והפיכתו לקובץ MD
- העברה לסקיל ארכיטקט שמייצר מבנה
- אישור המבנה, ידנית, על ידי העורך
- העברה לסקיל כתיבת תוכן
- העברה לסקיל עריכת תוכן
- העורך מחזיר לכותב לביצוע תיקונים
אני נמצא בין שלב לשלב, מסתכל על מה שיצא, מאשר או שולח לסבב תיקונים נוסף במידת הצורך.
התהליך הזה עובד טוב, אבל הוא לא עובד על אוטומט. הוא בנוי על נקודות שבהן אדם עוצר ומחליט. הסיפור הזה הוא על נקודה כזאת שהייתה חסרה: בקרה אנושית על הדיוק של התוכן מול המקורות.
מאיפה הגיעו הסקילים האלה?
כל סוכן בשרשרת הזאת לא נוצר משום מקום. לא הורדתי אותו מאיפשהו. הוא נבנה מעבודה משותפת שלי עם קלוד, מדיוקים חוזרים לטקסטים שהוא כתב, עד שנוצר תהליך עבודה שבו הוא כותב באופן שאני מצפה לו. מעל זה הוספתי שכבה של אפיון שפה, שמנחה אותו לאורך הדרך. אז כשהסוכן כותב, הוא לא כותב מאפס. הוא כותב מתוך כל הדיוקים שכבר עשיתי.
בשלב הבא, היה צריך להעביר את תוכן המדריך למצגת (PPTX). המעצב יצר לי טמפלייט למצגת ואז נתתי לקלוד להתאים את התוכן לשקפים ולהכניס למבנה המצגת.
מכאן התחילה העבודה הסיזיפית. הפחות אוטומטית. זאת העבודה הרגילה שלי עם AI: לקחת מקבץ שקפים, נניח פרק שלם, להניח לידו את חומרי המקור, ולערוך ביחד. הוא נותן המלצות, ואני עורך ידנית בעצמי.
הפגישה שבה גמגמתי
ואז ישבנו עם הלקוחה לעבור על התוכן.
התברר שיצרתי תוכן בלי להבין לעומק על מה אני כותב. הפגישה הגיעה לפני שהתוכן עבר את השלב שבו אני בודק אותו מול המקורות. ציפיתי שהלקוחה תדייק אותי. שאשאל, היא תתקן, וכך נגיע לתוצר טוב יותר. אבל כשהיא שאלה שאלות על התוכן, התברר שגם היא נשענת על המסמכים ולא זוכרת. אז אני מגמגם, כי אני לא ממש יודע. והיא מרגישה חוסר ביטחון בתוצר.
וזה רק חצי מהבעיה. החצי השני היה חד יותר. אני רגיל לחלק את העבודה לשני חלקים. בשלב הראשון אני כותב הכל, אבל לא מתעכב על כל תג ופסיק. אני רוצה להקיף את כל החומר ולהגיע לתוצר של 80% איכות. בשלב הבא אני עובר לדיוקים כדי להגיע לאיכות גבוהה יותר. אני סומך על הגורם המקצועי שיידע לדייק את התוכן טוב יותר מכל סבב עריכה שאעשה.
הנחתי שזה מה שיקרה גם הפעם, ולכן לא בדקתי מספיק לעומק לפני הפגישה את הדיוק של התוכן. בפועל דילגתי על שלב הבקרה האנושית, וכך יצא שהגעתי עם אי-דיוקים בתוכן עצמו.
אבל הדבר החד באמת היה אחר. היו ביטויים בטקסט שהלקוחה לא אהבה, ולא ידעתי אם אני הוספתי אותם או ה-AI. חלק מהם ביטויים שאולי הייתי מוסיף בעצמי ממילא. אבל אם הייתי מוסיף אותם בעצמי, הייתי יודע להגן עליהם. הייתי יודע למה הם שם.
בפגישה הזאת לא ידעתי להגן על כלום, כי לא ידעתי מאיפה זה בא.
זאת לא בעיה של אוטומציה מול עבודה ידנית. זאת בעיה של בעלות. הגעתי לפגישה עם נאום שמישהו אחר כתב לי, וכשהתחילו השאלות - לא היו לי תשובות מספיק טובות.
זה לא רק אני
הייתה לנו ישיבה במשרד על השימוש ב-AI. כותבת בצוות סיפרה על משהו דומה. היא עובדת על עריכת מאמרים בתחום מקצועי מאוד, רחוק מהתחום שלה. היא מצליחה לעשות את זה מהר ובצורה טובה. אבל כשדיברה על הרגע שבו תגיע לאישור החומר, נראה שהיא קצת דואגת. היא מסתמכת על ה-AI שינסח, בודקת אותו עד כמה שהיא יכולה, אבל בסוף היא לא שולטת בחומר.
AI מאפשר לכתוב טקסטים טובים במהירות מטורפת. אבל למהירות הזו יש מחיר.
להפיק מהר וטוב בתחום שלא מבינים בו, ואז להגיע לרגע שבו צריך לעמוד מאחורי כל מילה. המהירות הזו פותחת מרחק בינך לבין הטקסט.
להראות לטקסט מי בעל הבית
מה שעשיתי אחר כך היה להכניס את Cowork בצורה משמעותית. פתחתי חלון עבודה, הנחתי בו את קבצי המקור, ואת המצגת. ביקשתי ממנו להשוות ביניהם ולמצוא את המקור לכל טקסט שנמצא במצגת.
ההערות לפי שלושה פרמטרים:
- האם זה נכון או לא נכון
- האם זה הומצא
- האם זה כתוב מספיק טוב
ביקשתי גם ציטוטים מהמקור לכל דבר, כי הלקוחה רצתה שהמצגת תהיה מבוססת מאה אחוז. וביקשתי להשלים כל מה שמתפספס מהקבצים המקוריים, כי היא רצתה שהמדריך יכלול את כל המידע.
כאן נפתח מתח. ניסיתי לקצר, כי המדריך צריך להיות פרקטי ולא ארוך מדי. אבל הבנתי שדווקא צריך להעמיס עוד ידע. Cowork הנחה אותי מה להוסיף, כולל לכתוב שקפים מחדש ולהוסיף שקף.
קיבלתי מסמך MD ארוך, והעברתי אותו עוד שני סבבים ב-Cowork כדי לוודא שאין המצאות. ככה חזרתי לעבודה על המצגת כשהבסיס כבר מדויק.
מה השתנה בתהליך
תכננתי מההתחלה להכניס שלב דיוק כזה. אבל הגעתי לפגישה עם הלקוחה בשלב מוקדם יותר, ולא לקחתי את זה בחשבון. לכן נאלצתי לעשות את כל העניין של ההערות והציטוטים בדיעבד.
הציטוטים היו פלסטר. מה שלמדתי הוא שהבקרה האנושית על הדיוק היא חלק מהפייפליין, לא תוספת שבאה אחריו. היום אני נכנס לבקרה צמודה כבר בשלבים המוקדמים, וכשעובדים ככה אין צורך בציטוטים בדיעבד.
מי כותב, ומי בעל הבית
חזרתי למצגת והכנסתי הערות עם ציטוטים לכל משפט, מאיפה הוא לקוח. כשעברנו על זה בפגישה הבאה, הלקוחה ידעה על מה מבוסס כל דבר, וזה נתן לה ודאות. ועוד משהו קרה בדרך: כשעברתי בעצמי על הציטוטים, קיבלתי בחזרה את הבעלות על הטקסט.
השאלה של הלקוחה בהתחלה הייתה "מי כותב". אבל זאת לא השאלה. השאלה היא מי יודע להגן על כל משפט. ה-AI כותב מהר, אבל את ההגנה על המשפט אי אפשר להעביר לו. בשביל זה יש בפייפליין אדם.